המכתב שלא פורסם והמחאה:
גילויים מתוך דברי המספד שפורסמו לזכרו של האברך רבי ישי פור זצ"ל | הניתוק המוחלט מענייני העולם הזה והשינה על ספסל עזרת הנשים כדי שלא להפריע ללומדים | המכתב שהכין למחאה נגד הרוצח השפל שביזה את ספרי הקדמונים ולא הספיק לתלות
בכולל “חזון איש” בבני ברק מסרבים לעכל את האסון הנורא שהתרחש בערב חג השבועות האחרון, עם הירצחו של האברך העילוי, רבי ישי פור זצ"ל, שנרצח בדם קר בתוככי בית המדרש. השבוע, עם פרסום דברי מספד וכאב לזכרו בביטאון ‘קובץ גיליונות’, נחשפת עדות דרמטית ומצמררת של חבריו לספסל הלימודים, שופכת אור על דמותו המופלאה והמנותקת מכל ענייני העולם הזה, ומגלה לראשונה את הרקע הרוחני שקדם לאסון הנורא.
מתוך העדויות עולה כי הרוצח השפל, גיא אכטלינגר, נהג להקניט את המנוח זצ"ל שוב ושוב. רבי ישי, שחרד בכל נימי נפשו לכבודם של רבותינו הקדמונים, כבר הכין מכתב מיוחד שכתב במו ידיו במטרה לתלותו בבית המדרש כמחאה על ביזוי דברי הקדמונים על ידי הרוצח, אך המוות החטוף השיג אותו והוא לא הספיק לעשות זאת.
מנותק לגמרי מהוויות העולם הזה
האברך בדברי ההספד ב’קובץ גיליונות’ מספר על דמות שהייתה מונחת כולה בעולמה של תורה, ללא שמץ של שייכות להבלי העולם הזה. הוא התהלך ללא מכשיר טלפון נייד, ונמנע לחלוטין משיחות בטלות שאינן מענייני תורה ומצוות. אברך שלמד עמו רבות מספר כי הוא זוכר רק מקרה אחד ויחיד שבו שח עמו רבי ישי בעניין גשמי: היה זה בעיצומה של המלחמה בשנה שעברה, כאשר רעשו הדיבורים בהיכל בית המדרש. רבי ישי פנה אליו בעדינות ושאל האם אירע דבר מה חריג. כאשר השיב לו האברך כי צה"ל הפציץ באיראן, השתקע רבי ישי בשתיקה קצרה, נראה היה כי המידע כלל אינו מסתדר עם הלך רוחו הרוחני, ומיד חזר לשקוד על תלמודו בתוך הספר כאילו לא נאמר דבר.
גם בהליכתו ברחובות בני ברק היה נראה כשקוע בשרעפי קודש, מרוכז כולו בלימודו. מתוך שקיעות זו שמר על עיניו באדיקות ולא הבחין כלל בסובב אותו. אברכים שהיו מקורבים אליו מספרים כי לעיתים קרובות פגשו בו ברחוב ובירכו אותו בברכת “שלום”, אך הוא, מפני שקיעותו העצומה בתורה, כלל לא הבחין בהם.
כל הנהגותיו היו מתוך יישוב הדעת מופלא, ללא פזיזות או מהירות. אפילו סעודתו הדלה נאכלה בצנעה, בפינה שקטה בחדר המדרגות, לאט ובצורה נקייה להפליא. חבריו מעידים כי תמיד היה נעים לשהות במחיצתו, כשהוא מקפיד על סדר וניקיון ללא שום רבב.
מעשי החסד החשאיים בעזרת הנשים
בתקופה האחרונה לחייו, כאשר הגיעו בחורים צעירים בשעות הלילה המאוחרות ללמוד בהיכל הכולל, רבי ישי לא אמר להם דבר וחצי דבר כדי שלא להפריע לשקידתם. במקום זאת, הוא נדד לעזרת הנשים של בית המדרש וישן שם על ספסל עץ קשיח. אברך שהיה מגיע לעיתים קרובות בשעה 4:30 לפנות בוקר והיה מדליק את האורות, מספר כי חש אי נעימות על כך שהעיר את רבי ישי משנתו הדלה. אולם רבי ישי, במקום להתרעם, היה פונה אליו בחיוך ומודה לו על כך שהדלקת האור מסייעת לו להתעורר לתפילת נץ החמה, וזאת על אף שבשל שעות השינה המאוחרות שלו היה מתפלל בדרך כלל בשעה 7:00 בבוקר.
מידת הביטחון והאמונה שלו בהשם יתברך הייתה לשם דבר. בעיצומם של ימי המלחמה והאזעקות, ישב תמיד במקומו הקבוע ולמד ללא פחד. חבריו נזכרים ביראה ביום שישי אחד בשעות אחר הצהריים, כאשר נשמע פיצוץ עז בבני ברק, ומעוצמת ההדף נפתחו חלונות בית המדרש. בעוד מרבית הנוכחים קמו בבהלה גדולה, רבי ישי, שישב באותה שעה עם בנו, סימן לו בידו בקור רוח לשוב אל מקומו, והמשיך ללמוד כאילו לא אירע דבר.
הוא נשא בעול עם הציבור והצטער בצערם של ישראל באופן יוצא דופן. מאז פרוץ המלחמה הנוראה ביום שמחת תורה תשפ"ד ועד ליומו האחרון, סירב רבי ישי לישון על מיטתו בביתו. במקום זאת, פרס שמיכה דקה על הארץ וישן עליה, אפילו בלילות החורף הקרים והמקפיאים, כהשתתפות בצער הלוחמים והשבויים. בכל עת ששמע על סבלו של יהודי, היה מבקש מיד את שמו לתפילה, ובמשך ימים ארוכים לאחר מכן המשיך להתעניין בשלומו ובמצבו. כאב עמוק פיעם בלבו על אותם הרחוקים מתורה ומצוות, והוא היה מייחל ומתפלל שישובו אל כור מחצבתם.
המחאה על כבוד הרמח"ל וההסתלקות בחטף
בימיו האחרונים, הסתובב בהיכל הכולל אותו אדם שפל ומפוקפק. באחד הימים, ראה האיש את רבי ישי כשהוא שקוע בלימוד ספר “מסילת ישרים”, ופער את פיו בביזוי נורא נגד מחבר הספר, הנשר הגדול הרמח"ל זיע"א. רבי ישי, שכל חייו היו קודש להערצת רבותינו הקדמונים, נחרד ככולו על כבוד התורה ומחה בו נמרצות. גם לאחר שחבריו הזהירו אותו כי מדובר בטיפוס מסוכן ולא יציב, סירב רבי ישי להחריש ולא נמנע מלהמשיך ולמחות על ביזוי כבודו של הרמח"ל. כאב הביזוי בתוך כתלי בית המדרש לא נתן לו מנוח.
בין כתבי היד הרבים שהותיר אחריו, נמצא מכתב מרטיט שהיה מיועד ככל הנראה לתלייה על כותל בית המדרש. במכתב כתב רבי ישי כי מאחר שאין בידינו למחות בשוט ובכוח, הרי שראוי ונכון שכל אחד ואחד מהלומדים יקבל על עצמו להתחזק בלימוד ספר “מסילת ישרים” כפעולת מחאה רוחנית נגד דברי הנאצה שנשמעו בבית המדרש.
אך המכתב לא הספיק להגיע אל ייעודו. בצהרי יום רביעי, ד’ בסיון, בעיצומם של שעות בין הסדרים, ישב רבי ישי ליד הסטנדר שלו כשספר הנ"ך פתוח לפניו, ובנו יקירתו יושב לצידו. ברגע אחד נגדעו חייו על ידי אותו בן עוולה שפל, שלוחו של מלאך המוות, שהתנפל עליו ורצח אותו נפש. הנוכחים במקום באותן דקות נוראות מספרים כי רבי ישי קיבל עליו את דין השמיים בדממה ובאהבה מוחלטת, כדרכו בקודש, ומסר את נפשו הטהורה על קדושת שמם של רבותינו הקדמונים.
הצוואה הרוחנית והחיזוק בכולל
רבי ישי פור זצ"ל הותיר אחריו חלל עצום, את רעייתו תחי’ אשר מסרה נפשה באהבה ובשמחה לאפשר לו לשקוד על התורה הקדושה, ואת בנו המתמיד שיחי’ שזכה לגדלו בדרך התורה והיראה. מלבד כתבי יד קדושים וקנייני נצח בכל מקצועות התורה, לא השאיר אחריו המנוח כמעט שום רכוש גשמי או נכסים בעולם הזה.
במכתב מיוחד ומרגש ששיגרה אלמנתו ללומדי כולל חזון איש, תיארה את דמותו באור מופלא: לצד עמלה העצום של התורה ושקידתו המפורסמת, היה מסור לבני ביתו באופן יוצא מגדר הרגיל, והשפיע עליהם טוב ודאגה לכל פרט. כאשר הביעה בפניו פעם את פליאתה והערכתה העצומה על מסירות נפשו לתורה, השיב לה בענווה: “אדרבה, אני הוא זה שזוכה להיות מונח בתוכה של תורה, ואת היא זו שמוסרת את נפשך בפועל, שהרי עלייך מוטל לעסוק בענייני העולם הזה”.
בעקבות האסון המרטיט, התעוררו חברי הכולל להתחזקות עצומה לעילוי נשמתו הטהורה. האברכים קיבלו על עצמם לימוד משניות יומי במהלך השנה הקרובה, וחילקו ביניהם את הש"ס הבבלי כולו ללימוד וסיום. כמו כן, כמענה למחאתו האחרונה של רבי ישי זצ"ל, קיבלו על עצמם האברכים להתחזק בלימוד המוסר ובייחוד בספר “מסילת ישרים”, שעל כבוד מחברו מסר רבי ישי את נפשו הטהורה.
ויהי רצון שיקויים בנו המקרא “ובלע המוות לנצח ומחה ה’ אלקים דמעה מעל כל פנים” ונאמר אמן.
משה ויסברג | כל רגע
